Non Finito

08/07/14

Non Finito

 

"נונפיניטו" / "Non Finito"

תערוכת המחזור השני בארטפורט

בוריס אויכמן, נעה גור, ליאור גריידי, נבט יצחק, גיא פיטשון ורני לביא

פתיחה, יום שלישי, 15.7, 20:00

 

שעות פתיחה:

רביעי וחמישי: 12:00-19:00

שישי ושבת: 11:00-16:00

 

האמנים בתוכנית הרזידנסי של ארטפורט מסיימים שנה של עבודה זה לצד זו. ששת האמנים בתוכנית הגיעו אמנם מפרקטיקות שונות ומתחומי עניין מגוונים, אך במהלך השנה האחרונה בוריס אויכרמן, נעה גור, ליאור גריידי, נבט יצחק, גיא פיטשון והאוצר רני לביא עבדו, דיברו, התווכחו, התייעצו ויצרו אמנות זה לצד זו באותו המקום. כמו חללי העבודה בארטפורט החשופים לרחוב המרכזי, היחסים בין האמנים הם יחסי שכנות – עבודה שאינה משותפת אבל מתרחשת במקביל, זה לצד זו.

 

תוכנית רזידנסי היא מעצם מהותה מקום ביניים - בין הגלריה המלוטשת למובלעת הפרטית והאינטימית של הסטודיו. זוהי מסגרת זמנית, בה חווית היצירה האישית מתקיימת לצד מפגשים המערבים אמנים נוספים כמו גם את הקהל הרחב. היא מעניקה זמן להתנסויות, לחקירה ולהתעמקות.

 

התערוכה "נונפיניטו" מאפשרת הצצה אל תהליכי העבודה והמחקר של אמני התוכנית – חלקם מציגים פרק חדש בגוף העבודות שלהם, אחרים מציגים כיוונים חדשים בעבודתם. רעיונות שהתגבשו בשנה של שכנות ושיחות מתחברים ב"נונפיניטו" לתערוכה שמציגה עבודות בשלבי התהוות שונים, ומרשה לעצמה להשאיר חלק מהקצוות פרומים.

 

בוריס אויכרמן

WINDSHOP

מערך של 16 מאווררים משורשרים זה לזה באופן היוצר ווילון החוסם את הכניסה לחלל לכל רוחבו וגובהו. המאווררים פועלים ודוחפים אוויר החוצה. רעש המנועים והשרשרות ניכר. הווילון מוצב במרחק מה מין הכניסה, ויוצר חלל תחום וצר בו ניתן לעמוד, בתוך מערך זרמי האוויר, בין המאווררים ובין קיר החזית של החלל אשר כולו זכוכית. מאחר ודלת הכניסה לחלל פתוחה, מורגשת דרכה זרימה חזקה של אויר כלפי חוץ גם על ידי מי שלא נכנס לחלל אלא רק עובר ברחבה לפניו. החלל, המשמש כסטודיו של בוריס אויכרמן בימים כתיקונם, ריק ברובו, רק שולחן עבודה גדול ניצב בו, ומאחוריו, לפרקים, נראה גם האמן עצמו. אל מול חלל הסטודיו המרוקן הופך החלל התחום והצר מלא מתוקף מידותיו ודחיסת האוויר הבלתי פוסקת אל תוכו. ההצבה הנה בעלת תוקף חזותי מינימליסטי ואימפקט חוויתי רב ממדי הפועל על חושים שונים בעת ובעונה אחת.

בתנאים רגילים, מהווה הצבה מעין זו בנייה של חיץ ברור, חסימה של חלל, הדיפה של הצופה החוצה מתוכו. בתנאי מזג האויר של הקיץ הישראלי עשויה ההצבה להפוך גם לכעין מחווה ידידותית כלפי הצופה, הצעה פוטנציאלית לתחנת מנוחה והתרעננות המאפשרת הפוגה רגעית, פיזית ומנטלית מן השמש המכה בחוץ.

לשימוש במאווררים מספר תקדימים מעניינים הרלוונטים למחשבה אודות עבודה זו, ביניהם העבודה Ventilator, 1997,של אולפור אליאסון (Olafur Eliasson) או עיצוב הבמה שיצר ברוס נאומן (Bruce Nauman) למופע Tread, של הכוריאוגרף מרס קנינגהאם (Merce Cunningham), בשנת 1970.

במקרים אלו, כמו גם בהצבה של אויכרמן, מהווה השימוש במאווררים החדרה של אלמנט פיסולי, שהנו גם קטליזטור חושי, גופני, המתווסף לחווית הצופה בחלל התצוגה או המופע. דוגמא קיצונית לעקרון פעולה זה ניתן לזהות בעבודת המיצב המקיפה של גרגור שניידר, 2008 sŸ§er duft, שהוצגה בשעתו ב- La Maison Rouge, פריז, ובמסגרתה עבר הצופה מחלל לחלל תוך שהוא חווה חוויה טוטאלית ורב חושית המושתתת על מניפולציות הקשורות במרחב, בתאורה, בטמפרטורה, בריח ובעיקר, בחוסר וודאות ביחס לרגע או לחלל הבא.

(טקסט: הדס מאור)

 

 

נעה גור

 

נעה גור בוחנת את התניית הנראות, ואת גבולות הראיה וההכרה בהקשרם האזרחי ובעולם האמנות. בעבודותיה האחרונות היא מגלה עניין במקום בו מנוסחים גבולות אלו כטריטוריה מוגבלת ומוגדרת, בין היתר באמצעות העדפה, הסתרה או צנזורה. גור מתעניינת במצבים היוצרים זיקה בין הכרה ולגיטמציה בהקשרים שונים, אמנותיים, פוליטיים ותרבותיים.

 

בעבודת הוידאו "ארט דובאי" מספר הגלריסט המייצג את גור בברלין אנקדוטה שאירעה לו ביריד האמנות, במהלכה התערבו מנהלי היריד באחד המוצגים, פסל בצורת גלובוס, וביקשו לבצע שינויים במפת העולם המוצגת בו. הדרישה עלתה בעקבות ביקור לילי שנערך ביריד. דוקא שם, כשהאורות כבויים ותנאי הראות לכאורה מגבילים, מתעצבים התנאים וההגבלות לנראות הדברים באור יום.  הסיטואציה שהתרחשה במציאות, מהווה עבור גור מטאפורה להחלטות שנלקחות בדלתיים סגורות ומתיחסות לבמה המוזיאלית החשופה. החלטות אלו קובעות איזו אמנות ראויה להראות ולהיקרא ככזו. האמנית מבקשת לבצע הקבלה בינן לבין ההחלטות המתקבלות לגבי מידת הלגיטימיות של ישות לאומית כלשהיא או לגבי לגיטימיות הקשר בין אזרח לטריטוריה. הקשר הזה מתקיים גם בעבודותיה הנוספות אשר עוסקות בנושא זה, למשל הוידאו "קישוט פוסט מודרניסטי" שמספר על התערבות ההנהלה בעבודה שהוצגה בשנות השמונים במוזיאון ת"א.

 

העבודה הפיסולית העשויה בד שחור, רפוי, המלופף  פעמים רבות סביב מוט מתיחסת אף היא למידת הנראות, החתירה לזיהוי ולהשפעתם של רשמים תרבותיים קודמים. האובייקט הותקן במידת גוף ישוב, עטוף לחלוטין ושפוף, נעדר פנים תחת עשרות שכבות של בד דמוי רעלה, ומתקיים על ציר המתח שבין הסתרה טוטאלית לחשיפה טוטאלית. באמצעות עבודה זו שואלת נועה גור שאלות על הניסיון לפרוט זהות לפרטים ביומטריים אובייקטיביים, תוך התעלמות מהקודים התרבותיים שמשפיעים על שדה הראיה שלנו.

 

 

ליאור גריידי

סדרת העבודות "הו כנרת" מתייחסת לכנרת כדימוי ומקום חילוני לאומי – מין ירושלים של חול, ומדגישה את המחיר הרגשי בהגשמת החזון הציוני בתחילת המאה העשרים.

לאגם הצפוני ייצוגים רבים בתרבות, ספרות ואמנות ישראלית. לרחל המשוררת, מי שאולי מזוהה יותר מכל עם הקשר, הרגש והניתוק ממנו, מקום מובהק בדימוי הארכיטיפי שלו. ההקשר הפחות מוכר הוא סיפור "תימני כנרת" אשר נקראו לעלות לארץ ישראל על ידי שליחי הישוב כדי לסייע במפעל הציוני ככח עבודה זול ותחליף לכח העבודה המקומי. בדומה לרחל אף הם הוגלו ממנה בנסיבות עגומות. שפתם ואופן התנסחותם השונה מהרוח "העניינית" של מנהיגי הישוב היהודי הדגישו את ההבדל והפער התרבותי. תסכולם נוכח ההתנהלות בעניינם, צרכיהם ומציאותם הקשה והמופלית מתבטא דרך מכתבים שכתבו למנהיגי היישוב השונים עד לעזיבתם המצערת את הכנרת.

​גוף העבודות מתייחס לכנרת כמקום רגשי, כגיאוגרפיה בה מתגוררים חלומות, זכרונות, שאיפות תסכול וכעס. הפואטיקה של רחל מתייחסת למקום הפיזי אך גם למקום רגשי ומצב נפשי, ביטויי ותיאורי תימני כנרת מאידך, נושאים מטען ושפה אחרים.

העבודה מתייחסת למקום וגוף באמצעות רקמה, ציור ופיסול – סדרת העבודות על בד פשתן, רקומות בחוט זהב ומוכתמות בצבע זהב תעשייתי, המזרקה שנראית כאילו נמצאה בחפירות ארכיאולוגיות באזור, ויש בה מין הפיתוי והפאליות, נובעת שמן זית. עמלנות הרקמה וזיעת השמן מקושרות לגוף ,חזרתיות ונוסטלגיה.

 

 

פרט מס' 1 מתוך מוזיאון התמימות של המונומנטים העקורים: אובליסק לוקסור

נבט יצחק 2014

 

מיצב וידאו בשני ערוצים, 03:20 דק', לופ

אנימציה: איתי גורן

שירה (באס): קורט מול (Kurt Moll) בתפקיד זרסטרו באריה 'הו איזיס ואוסיריס' מתוך האופרה חליל הקסם של מוצרט

(האופרה הממלכתית של באווריה, 1983)

 

ב6 ביולי 2014 ננעלה במוזיאון הימי הלאומי בפריז התערוכה Le Voyage de L'obelisque: Louxor / Paris (1829-1836) (המסע של האובליסק: לוקוסור / פריז). באמצעות מאות מסמכים, מכתבים, חפצים, מודלים ותחריטים שרטטה התערוכה את מסעו יוצא הדופן של האובליסק שנעקר ממקומו בפתח מקדש לוקסור שבמצרים והועבר לפריז בתחילת המאה ה19.

האובליסק, עמוד גרניט צהוב שמיתמר לגובה של 23 מטר ושוקל למעלה מ 250 טון, נבנה במאה ה 13 לפנה"ס כאחד מצמד אובליסקים זהים שניצבו בפתח מקדש האל אמון-רע (אל השמש). הוא מעוטר בכתבי חרטומים המפארים את שלטונו של המלך האמון על בנייתו - רעמסס השני, גדול בנאי מצרים העתיקה.

בשנת 1929,  לקח על עצמו מוחמד עלי באשה, המשנה למלך מצרים, לנסות וליצור קשרים טובים יותר בין מצרים למדינות המערב. מיקומה האסטרטגי של מצרים חשף אותה להתערבות בלתי פוסקת מצד אנגליה וצרפת, ועלי שרצה לחזק את הקשרים שלח בתחילה ג'ירפה, אחת הראשונות שנראו אי פעם בצרפת, לביקור באירופה. הג'ירפה, על צווארה הארוך, נדדה בין הערים ועוררה התפעלות רבה. אולי בהשראת החיה הגבוהה הציע עלי מתנה נוספת, והפעם בדוגמת אובליסק – סמל לכח, יוקרה ועוצמה.

עלי התכוון להעניק לצרפתים אובליסק קטן וחסר חשיבות שניצב באלכסנדריה, אבל מפענח כתב ההירוגליפים, ז'אן פרנסואה שמפוליון, שמע על ההצעה והתעקש לקבל את צמד האובליסקים שניצבו בפתח המקדש בלוקסור. עלי נענה והאובליסק יצא לדרכו החדשה.

 

בסופו של מסע מפרך, שארך 7 שנים, וכלל הריסת בתים שעמדו בדרך, המתנה ארוכה לגאות, מוות, מחלות, סופות וחילוקי דעות, הוצב האובליסק בטקס חגיגי בכיכר הקונקורד בפריז, בדיוק באותו המקום בו ניצבה בעבר הגיליוטינה, המסמלת את צידה האפל של המהפכה הצרפתית ובמטרה למחות את זכרה הנוראי. מאתיים אלף איש הגיעו לאירוע וגדוד שלם של חיילים עזרו בהצבתו של המונומנט על בסיס אבן שנבנה במיוחד עבורו ועליו ריקוע זהב שמהלל את הטכנולוגיה שאפשרה את הבאתו. (מהבסיס המקורי הובא ממצרים רק פרט -  לוח אבן עליו מסותתים ארבעה בבונים עירומים שעומדים על רגליהם האחוריות ומרימים את ידיהם במחווה לשמש העולה. לאחר שהוחלט כי לא ראוי להציג ערווה בבונית זכרית בפומבי, נקבר הלוח במחסני הלובר). האובליסק הונח על הכן החדש שלו, הדגל הלאומי הונף בגאווה ומלך צרפת לואי פיליפ נתן את האות למחיאות הכפיים המיוחלות. בנאום החגיגי הפציר המלך בקהל לשכוח את הגליוטינה שניצבה בכיכר לפני כן, והתזמורת הצבאית ניגנה את האריה o isis und osiris מתוך האופרה "חליל הקסם" של מוצרט. (איזיס, היא האלה המצרית אסת - אלת הרפואה, הקסם והטבע, אחותו ואשתו של אוסיריס שעל פי המיתולוגיה המצרית גופתו המבותרת שבה לתחייה הודות לקסמיה ויחד הם מביאים לעולם את התרבות).

בתום המסע הארוך והמייגע, החליטה צרפת לוותר על הבאתו של האובליסק השני.הוא נותר מיותם, עומד לבדו בשערי המקדש, מבכה את הסימטריה שהופרה, כשהפנטום של האובליסק החסר מהדהד לצידו, כמו איבר שנקטע מהגוף. האם נידון להישאר לבד לנצח?

 

גיא פיטשון

האימג'ים שמציג גיא פיטשון – אמן רב תחומי, סקייטר ומקעקע - שאובים מהעולם החמור של קעקועי אסירים ברוסיה. בכלא מתפקדים הקעקועים כשפה פנימית ברורה: משמשים כתעודת זהות של הנידון ומעידים על עברו (באיזה מוסד נכלא כנער), מלמדים על הקוד העברייני (לא תלשין), על מעמד האסיר בכלא (עבד מיני) מעידים על פשעים שנעשו בעולם החיצון (רצח, אונס קטינים) או בעולם הפנימי של הכלא (גניבה מגנב). החוק הפנימי, החדש והאסור של יושבי הכלא, חמור הרבה יותר מאשר החוק המופר של העולם החיצון. על האסיר להיות זכאי לקעקועיו. מי שחורט בגופו קעקוע לא לו – הקעקוע מופשט ממנו על עורו, ויש שמקועקעים בכפיה.

פיטשון מפרק את הסמלים, הופך אותם, מוסיף להם אלמנטים מזרחיים, פופים, קומים, ובונה שפה חדשה, את הקוד ההטרוטופי של האמן. סמלים אנטי-סובייטים הופכים לאנטי-קפיטליסטים (הדג השמן בולע את הים, הזאב החופשי משופד ועיוור, הנערה מועלה כקורבן לתרבות הצריכה). עדויות-הדיו של הנידונים על אובדן דרך-הישר הופכות לדיווחים קלושים על אובדן דרך.

עולם הקעקועים הוא עולם שאין בו תיקון. האותות נחרטים לנצח, הדימוי מת רק עם הגוף. טכניקת הקעקוע של פיטשון היא בינארית, כוללת רק יש ואין, ללא אפור, ללא אולי. הבשר השרוט של פיטשון הוא זכוכית, שקופה כקירות הכלא בו נתון האמן עצמו, הלועג לנסיונות השליטה תוך שהוא מתכנן בריחה.

(טקסט: שרון קנטור)

 

חריגה

אוצר: רני לביא

התערוכה "חריגה" היא מיצב ארכיוני העוסק בתערוכה Exception - Contemporary art scene of Prishtina, שעלתה בגלריה Kontekst בלגרד ב- 2008 והציגה אמנות עכשווית מקוסובו. התערוכה נסגרה באלימות בערב הפתיחה עקב חוסר הנכונות של המשטרה המקומית למנוע מהומות של לאומנים סרביים שראו בה בגידה באומה.

נקודת האפס של "חריגה" היא בערב הפתיחה/סגירה של Exception ובדיווחי התקשורת על אודותיו, משם היא מתרחבת אל דיונים וטקסטים שפורסמו ע"י גורמים שונים שעסקו במקרה במשך השנים. צינזורה וסגירתה של התערוכה בטרם עת הולידו עושר מסוג חדש שהצטבר לכדי קורפוס הממשיך ומחיה את התערוכה המבוטלת מ- 2008, אותו מבקשת "חריגה" לסכם ולהציג מחדש, ובכך להצטרף אליו.

באופן ההתבוננות על האירוע ההיסטורי-אמנותי שמקורו בבלקן, הדיון על התערוכה הופך בעצמו לחומר לתערוכה, נטולת עבודות המקור, והטקסטים נהיים לפרטי ארכיון, קטועים וחלקיים. כך מופקע הרגע ההיסטורי מהקשרו הגיאו-פוליטי המקורי ומנוכס מחדש בעבור הרהור על מרחב האפשרויות בזמן ובמקום הנוכחי, תל אביב, ישראל, 2014. כל זאת תוך דיון בכוחות חיצוניים ופנימיים שפועלים בעולם האמנות, בהבניית מיתוס והשימוש בו, ובפוטנציאל הגלום בתגובה לצנזורה והתלקחות פומבית.

 

 

מארגנות:  ורדית גרוס וצ׳לסי היינס.

 

 

 



 

 

"Non Finito"

Artport 2014 residency exhibition

Boris Oicherman, Noa Gur, Leor Grady, Nevet Yitzhak, Guy Pitchon, Rani Lavie

Opening: Tuesday, July 15th, 8 PM

 

Opening Hours

Wednesdays and Thursdays: 12:00-19:00

Fridays and Saturdays: 11:00-16:00

 

A residency program is a place that is quintessentially in-between. Neither fully the polished venue of the gallery nor entirely the private enclave of the studio, it is a liminal place that is often open to the public but still rough around the edges. Often described as a laboratory, the residency program is a place where creative people are given free reign to experiment as they work side-by-side with likeminded individuals. Over the last twelve months, Boris Oicherman, Noa Gur, Leor Grady, Nevet Yitzhak, Guy Pitchon, and curator Rani Lavie met at Artport on a weekly basis. All of them were coming from different practices, different interests, and different points of view. The end result of their time together is neither collective nor solitary. They are neighbors, sharing resources and exchanging information as they work not together but alongside one another.

 

Non Finito presents the results of this neighborly dialogue. Unlike a typical year-end exhibition what is exhibited here is a glimpse into these artists’ working processes and research. Some projects present a new chapter in an ongoing body of work, while others mark the beginning of an entirely new line of research. Idiosyncratic and open-ended, Non Finito invites visitors to sample these works-in-process in proximity and semi dialogue with each other.

 

Boris Oicherman presents a sculptural element inside the studio in which he worked for the past year, and which he is soon about to leave. The installation consists of sixteen industrial fans that hang as a single curtain, acting as a barrier. The fans push visitors out of the space while at the same time seducing them to come in and refresh themselves from the heat. The installation is a continuation of Oicherman's research into the construction of multi-sensual environments, and the artist's interest in the user's passive or active experience with the work of art.

 

 

Noa Gur explores the limits of recognition and visibility through the cultural and political forces that define their boundaries.  She presents two projects that examine these forces in the context of the art world on the one hand and in a national context on the other. A video work tells the story of a night tour in the Art Dubai art fair, and subsequent censorship regarding an exhibition displaying the world map. In a new sculptural work, Gur explores biometric identity as an objective identity that ignores cultural codes that block our visual field.

 

 

Leor Grady presents "Oh Kinneret", a series of works that examine the status of the Sea of Galilee as a secular nationalist archetype. The series considers the Kinneret's image as it appears in the writings of Rachel the Poet and the letters of Yemenite immigrants who were called to come and work there, and, like Rachel, were later exiled under unfortunate circumstances. Using embroidery, painting and sculpture, Grady confronts the common narrative of the Kinneret as a place that defined the Zionist vision, and the reality and emotional toll it took.

 

 

Guy Pitchon dissembles icons taken from the world of prison tattoos in Russia. These tattoos, which function in prison as an internal language and an informal form of identification, transforms into a new language in the hands of Pitchon. In this case, Pitchon's scarred flesh is glass--as transparent as the walls of the prison inured to the artist himself--mocking attempts to control while at the same time planning an escape.

 

 

 

 

 

 

Nevet Yitzhak follows the story of an obelisk uprooted from the Luxor Temple in Egypt, where it stood next to an identical obelisk for about 3,000 years. In 1829, it was removed from its original location and offered as a gift to France at 1829. Yitzhak traces its long journey over the course of more than seven years until it was placed in the Place de la Concorde in Paris, questioning the Western desire for monuments from the East.

 

 

The exhibition Exceptional, curated by Rani Lavie, is an archival installation that revolves around the exhibition Exception – Contemporary Art Scene of Prishtina which was held in 2008 at Kontekst Gallery in Belgrade and featured contemporary art from Kosovo. The exhibition was violently closed on the opening night due to the local police unwillingness to prevent riots of Serbian nationalists who saw it as a national betrayal.

 

 

Facilitators: Chelsea Haines and Vardit Gross